הטקס החילוני, רואה בבני-הזוג את מרכזו של הטקס ומעביר אליהם את עיקר האחריות לעיצובו, הן מבחינת הסדר הפנימי והמראה החיצוני שלו והן מבחינת התכנים שבו וההתחייבות ההדדית בין בני-הזוג. פעמים רבות משלב הטקס החילוני בין יהדות מסורתית ובין יהדות זמננו, ולעיתים אף כולל את מרבית הסמלים של הטקס המסורתי, כגון: חופה, קידושין, שבירת הכוס וכתובה - אלא אם כן הזוג אינו מעונין בכך.
כתוצאה מכך, הופך הטקס למרכז השמחה, לדבק התרבותי שמצליח לגרום ליחידים תחושה של אחדות והזדהות עם קבוצת ההשתייכות שלהם. טקס כזה, מזכיר לקבוצת ההשתייכות את היותם חברים בקהילה תרבותית משותפת, הדוגלת ומאמינה באותם ערכים, אוהבת את אותם שירים, מתרגשת מאותן יצירות ומתלהבת מאותם הישגים של יחידים בתוכה כאילו היו משפחה אחת. כך הופכת השמחה ל 'אירוע מכונן' המחזק את תחושת הסולידריות המשפחתית, הקהילתית, החברתית, והלאומית.
הטקס הדתי-הרבני לעומת זאת, אינו מאפשר ביטוי תרבותי מעודכן לא ליחיד לא למשפחה ולא לקהילה. במרכזו של הטקס הרבני-הדתי עומדת המחויבות לָאֵל, לדת ולפולחן. ע"פ השקפת העולם הזו, אין שום מקום לביטוי תרבותי של המשתתפים, אלא אם כן הם דתיים בעצמם.
יהודי חילוני לא יכול לראות את עצמו בתוך השקפת העולם הזו, ולכן הטקס הדתי הרבני אינו מדבר אליו, אינו אומר לו כלום,לא לו ולא לקהילת המשתתפים בשמחתו. כתוצאה מכך, מאבד הטקס את מקומו המרכזי בשמחה, וכולם מחכים בחוסר סבלנות שיסתיים.

בעיקרון, הטקס החילוני  מעוצב ע"י בני הזוג והמשפחה. ואלה מכירים היטיב את קהל המוזמנים לשמחתם. לרשותם נעמיד מבחר מקורות יהודיים מסורתיים ומודרניים, והם  יבחרו את קטעי הקישור והברכות כך שגם בני המשפחה הדתיים יוכלו להשתתף. ממילא גם הטקס החילוני כולל את מרבית הסמלים של הטקס המסורתי, כגון: חופה, קידושין, שבירת הכוס וכתובה , כך שלא צריכה להיות שום סיבה מהותית לחוסר נוחות של דתיים שמשתתפים בטקס.

לאחרונה, יותר ויותר משפחות חילוניות מפרידות בין חיתוך המילה עצמו [לאלו שבוחרות לחתוך] ובין מסיבת הברית. את החיתוך הם עושים בביה"ח בהשגחה רפואית מלאה, בכל תאריך שמתאפשר מבחינת בריאותו של הרך הנולד. את המסיבה עורכים לאחר מכן, כאשר גם הנימול וגם היולדת כבר בריאים וחזקים. כך מתאפשרת שמחה מלאה של בני המשפחה ללא חרדת המילה.
 
ישנה כמובן גם האפשרות של ביצוע המילה ביום השמיני כנהוג, אלא שהמוהל הדתי מוחלף ברופא מוסמך שמגיע לאולם. מבחינת ההלכה אין שום הבדל בין סוגי המילות הללו. לאחר החיתוך ממשיך הטקס החילוני כרגיל, על פי בחירת המשפחה.

על פי ההלכה היהודית, כל מי שאמר לאישה הרי את מקודשת לי בשווה פרוטה.... בפני שני עדים הרי הוא נשוי. אף אם אמר זאת בצחוק, ובפרט אם האישה הסכימה לקשר והביעה את הסכמתה בקול, שנשמע ברור ע"י העדים. מבחינת ההלכה, הזוג הזה נשוי ואישה זו אסורה לאחרים וטעונה גט ופיצויי גירושין, במקרה שהקשר ביניהם לא מתממש.

בהתאם לכך, טקס חילוני הכולל את המרכיבים הללו [שני עדים וטבעת] כשר לחלוטין. אלא שהרבנות כופרת בהלכה הזו משיקולים של כוח ושררה. במעגל השיקולים של הרבנות, שמירת ההלכה היא רק משנית לשמירת מוקד כוח הפוליטי שבידיה.